שטפאן ויליאמסון

האמת באותו רגע גם אני לא הבנתי אז, אך הרגשתי שזה לא דבר רגיל, וכמו שמכירים מישהו טוב, כך הרגשתי שקרה. דיברנו בלי מילים, דיברנו דרך צבע וקול (צלילים ומוזיקה).

הזמן עבר, עקבתי אחרי ההופעות שניגן והלכתי במיוחד כי רציתי שוב לצייר, זה עשה לי טוב, מין התפכחות רגשית שעוררה אצלי ערוצים רדומים בתוך נפשי. ואכן אחרי זמן מה, הוזמנתי לסטודיו שלו עם עוד אנשים וחברים, שטפאן ניגן, על העמדה שלו ואני ישבתי לשולחן ליד עם דף ועיפרון. לאחר שעתיים שלוש הוא הפסיק וחזרנו למעגל החברים שנכח לידנו. אז שטפאן ניגש אלי הושיט יד, ואמר: "טוב, מרגע זה אנחנו צוות באופן רשמי, את תתחילי להתלוות אלי בהופעות ותציירי, לאן זה מוביל, אין לי מושג, אך מהיום זה מתחיל". ונתן לי תאריכים ביומן.

​

ואז הבנתי בשלב מאוחר יותר שהוא לא סתם ניגן, אלא עשה כל מיני טוויסטים בכדי לבדוק ולבחון אותי, האם אני באמת מקשיבה? או שזה סתם עוד ציור ואווירה טובה? וממה שהוא ראה וסיפר זה שהופתע שאדע לטייל על הדף יחד איתו בהרמוניה וקצב מאוזן, ולהניע את העט לפי צלילי המוזיקה ברבדים הרבים שמתנגנים להם בדקת זמן, ולשנות תנועה בדיוק מוחלט ברגעים שהוא התכוון לעשות כך.  

ואני כמו ילדה שפותחים לה שערי גן עדן, למרות שגם אני לא ידעתי לאן, מה ולמה, אך זרמתי מאינטואיציה כי ידעתי כמה טוב זה עושה לי, כי אחרי כל מפגש כזה, ראיתי, עולם, תקווה וחלום שמתגשם.

לאט לאט הדף הקטן התחלף לו במצעי ציור יותר גדולים,  כי לסחוב קנבסים גדולים וצבעים למועדונים ואירועים זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורי בלי רכב בברלין הקפואה ועוד הייתי חדשה בעיר, וכך הקנבס התחלף לו בבד, בדים לבנים, בפעם הראשונה בפוקס כזה נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות, וראיתי שיש לי סדין לבן בבית, אמרתי לעצמי טוב זה גם יכול לעבוד איכשהוא אך לא אגיע בידיים ריקות, חתכתי לריבוע גדול, קיפלתי בתוך התיק, לקחתי צבעי אקריליק ועטים, מכחולים, חבל, נעצים ואטבים בכדי לתלות. דאגתי תמיד שהציוד יהיה תמיד בהישג יד בתוך התיק על הגב, ויצאתי לצייר את הקולות של המוזיקה, כל פעם מוצאת את הפינה שלי ליד שטפן ופשוט מתחילים, לא מדברים אלא דרך הצבע והקול.

ההמשך מהצד שלי:

אצלי זה נהיה כמו וירוס שמשתלט עליי, ולא יכולתי לפעמים לחכות לגיג הבא, והתחלתי גם לבד בתוך הסטודיו בברלין להביא בדים, לשים מוזיקה ולצייר, לאט לאט וויתרתי על הקיר ותליתי את הבדים כמו כביסה לבנה באמצע.

כרקדנית בלט ומחול מילדות ועד גיל 30 מופיעה על עשרות במות בארץ ובעולם עם הלהקה שלי ובתיאטראות במחזות זמר, , המשכתי ללכת למסיבות ובמועדונים זה היה מפתיע לאנשים לראות שתוך שניה יש בד ומצע גדול, והמאבטחים תמיד הופתעו לראות תיק על הגב מלא בציוד יצירה כשבעצם הם מצפים שאני מגיעה לרקוד ולבלות בדרך היתור נפוצה כמו רבים.

וכך לאט לאט התחיל לגדול אצלי גרעין של מחשבה ....

 

אחרי שנה שבה ציירתי בהרבה מועדונים, החלטנו שנתחיל להיפגש בתוך הסטודיו פעם בחודש או חודשיים בכדי גם להקליט את הסט המתנגן, וגם בכדי להבין ולהרחיב את היצירה בשיתוף פעולה זה. עד כה 14 מפגשים הכוללים 3 תערוכות ומופע וגם בשיתוף פעולה של קהל.

​

עד כה 11 מסעות הוקלטו בתוך חלל הסטודיו של שטפאן בעיר ברלין - גרמניה. בנוסף למפגשים במספר רב של הופעות ביחד ומלא מפגשים שנעשו באיוונטים ואירועים שונים בהם שטפאן הוזמן לנגן, והוא תמיד העדיף עבודות בין 9 עד 12 שעות ניגון ומיקסינג ברחבת הלאונג', הדאונ-טמפו, הדיפ והצ'יל בסגנון הטכנו והדיגיטלי שהתמקד בקצב  100ב.פ.מ.

​

לבקר בארץ זה היה בסימן שאלה:

הביקור הזה הנו הפתעה נעימה אשר הוא היה "סרבן" ביקור בשל המצב הביטחוני והסיפור הרווח במדיה הכלל עולמית. ואכן כמי שמאמינה וחוותה מניסיון: "אל תגיד זה לא יקרה – כי דווקא מה שאומרים לא יקרה זה אכן בדיוק מה שקורה" וכן הזמנתי אותו כמו שאני מזמינה אנשים שאשמח שיגיעו לביקור בבית וללמוד מקרוב את השורשים והסיפורים והחוויות מתוך שיתוף, שיגיע לראות את הבית שלי ואת עולמי שבחלקו נקרא ישראל והוא חלק שקיים בילדותי, בסיפור חיי ובקיומי ויש גם את החלק שנקרא פלסטין ואף הוא חלק שקיים בילדותי, בסיפור חיי ובקיומי. והם חיים בשלום, שלווה, קבלה ואהבה, בדימיון ובשוני, בשוויון ובאי שוויון, בעושר ובעוני ובכל מימד אנושי כלל עולמי. ואת זה אני מזמינה את העולם לראות ולבקר וללמוד ןלהתעניין, לטעום ולהריח, לגעת ולהרגיש, מקרוב ולא מרחוק.

שטפאן הגיע לארץ והתאהב והגיע עוד ומתוכננים עוד תערוכות בבית כאן, כבר יזמנו שתי תערוכות אחת שכללה אך ורק את המופע החי של שנינו. והשנייה נעשתה ונפתחה למעורבות הקהל הרחב.